פעם מזמן, הייתי בטיול הרבה-אחר- צבא בהודו, במהלכו הגעתי גם אל הכפר הציורי מק'לאוד גאנג', השוכן על הר בסמוך לעיר דרמסלה, והידוע כמקום משכנו של הדלאי לאמה.
בשוק הקסום של הכפר, הדוכנים המרהיבים ביותר, היו ללא ספק הדוכנים של הרוכלים מחבל קשמיר.
קשמיר של אותם ימים הייתה יעד עם אזהרת מסע חמורה לישראלים (דבר לא השתנה…), כך שהמפגש השלו והבטוח עם אוצרותיה, היווה נחמה כלשהי, נוכח ההחלטה שלי לוותר עליה כיעד בטיול.
כדי להתנחם ממש היטב, רכשתי שלל אוצרות: קופסאות עץ מגולפות בפיתוחים מרהיבים, שולחן עץ מתקפל, פסלונים, תכשיטי כסף, אך ללא ספק, הרכישה הכי יקרה, גדולה וכבדה שלי הייתה – השטיח!
היה זה שטיח בד יפיפיה, רקום בשלל דוגמאות בצבעי לבן, כחול ואדום, עם גדילי משי שובבים – פשוט תאווה לעיניים!
כה רבה הייתה התלהבותי, שרכשתי אותו למרות שהיה ברור שאצטרך לסטות למענו ממסלולי, ולהיגרר עימו על גבי, אל דרמסלה המלוכלכת והסואנת, על סניף הדואר המפוקפק שלה, על מנת לשלוח אותו בשילוח ימי, ארצה, לישראל.
לישראל השטיח הגיע לפני. עם שובי, ניגשתי נרגשת לחלץ אותו מאריזתו (אריזת בד, שנתפרה ביד על ידי פקיד דואר ההודי, במיומנות לא פחותה משל אורגי השטיחים!). ואז…חשכו עיני: ניחא שהשטיח היה גדול בעשר מידות על דירתי התל אביבית הקטנטנה, אבל אבוי! הצבעים! והקשקושים! והעומס! כואב בעיניים!
'מה, לעזאזל, חשבתי לעצמי?!?' חשבתי לעצמי, והעברתי אותו אחר כבוד לאחי הסטודנט.
למה אני מספרת לכם את כל זה?
כי זה בדיוק ההפך ממה שקרה עם השטיח שבתמונה!
קבלו הצצה מוקדמת לדירה שעדין לא אוכלסה, ופרט למערכת הישיבה, שהקדימה להגיע, גם עדין לא רוהטה ולא הולבשה, ותראו איזה כוח יש לשטיח אחד, שנבחר בקפידה רבה, להצליח כמעט בגפו, לרומם את כל המראה של הבית!
אז מה אתם אומרים: יצא 'מה לעזאזל חשבתי' או 'גם אני רוצה כזה'?